בין פארק יהושע ומבחן המציאות / במבט אנתרופולוגי מהצד
אני מודה: אין לי מושג מה כתוב בספרי "התורה" שהחברה החרדית לומדת בישיבות. מעולם לא פתחתי גמרא, ואני לא מכירה את הפלפולים ההלכתיים של האברכים.
הגישה שלי היא תוצאתית/פרגמטית. מוסר אינו תיאוריה מופשטת בין כותלי הישיבה, והוא אינו נמדד בכוונות נסתרות מהעין. המבחן האמיתי והיחיד של כל מערכת ערכים – ועל כך מסכימים גם גדולי חז"ל – הוא במבחן התוצאה האנושית. מאחר שאיני שותפה ללימוד עצמו, הכלי הלגיטימי היחיד שיש בידי כדי להעריך את איכותו המוסרית הוא לבחון את פירותיו המעשיים, המידות וההתנהגות הגלויה של הלומדים בחיי היום-יום.
אדם אינו מוסרי בגלל המחשבות שלו או הספרים שהוא קורא, אלא בגלל האופן שבו הוא מתנהג בפועל לזולת. המעשים הגלויים הם המציאות המוסרית היחידה שקיימת.
מצוידת בהבנה זו, זנחתי את הגישה שמבקשת לקרוא את החוקים היבשים ואימצתי לי את הגישה האנתרופולוגית – המבט מן הצד – כדי להתבונן במפגש של החברה החרדית, וליתר דיוק של האברך החרדי והרב שלו, עם המרחב הציבורי המשותף שלנו, ולנתח את מעשיהם במציאות. הרי חברה לא נשפטת על פי האידיאלים התיאורטיים שהיא כותבת לעצמה בספרים, אלא אך ורק על פי הראיות הגלויות שהיא מותירה בשטח. לכן, המבט שלי אינו זקוק לדפי הגמרא כדי להבין את ערכו של הלימוד החרדי – אני פשוט מתבוננת בתוצר המוגמר של המערכת הזו: דמותו של האברך והתנהלותו במציאות.
כשאני רואה מגזר שלם שבו האברך העילוי הזה הוא "הסחורה המבוקשת ביותר" בשוק השידוכים, המודל לחיקוי שכולם שואפים אליו, אני מזדעזעת מהעיוות המוסרי. איך ייתכן שהתוצר המפואר של לימוד התורה הוא אדם שחי בשלום עם השתמטות מוחלטת מחובת הגנת המדינה? אדם שמאפשר לילדים של אחרים לדמם בחזית בזמן שהוא מתבצר באוטונומיה שלו?
גם כאשר מנהיג הציבור הליטאי , הרב לנדו, התבטא נגד הלוחמים הדתיים הלאומיים שהם "מסיתים לרצח" ושהם "עושים מלחמות לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה" , יש לבחון את דבריו על רקע הקשרם ועיתויים. דברים אלו לא נאמרו מתוך הבעת גישה מוסרית אוניברסלית של איש דת כדי לעצור שפיכות דמים במהלך הלחימה, אלא נאמרו רק כאשר החרב הונחה על צווארו של עולם הישיבות בדמות גיוס לצה"ל. אין להתפלא על כך שהחינוך בישיבות לא הוליד התנגדות לדברים מקוממים אלה ושהאברך המצוי לא השמיע קול מחאה אלא שמר על שתיקה שמביעה הסכמה.
האברך הזה אינו טעות מקרית – הוא התוצר המתוכנן היטב של מנגנון השליטה הציני של ההנהגה שלו. השליטה הרבנית המוחלטת בחברה החרדית, שמתוחזקת באמצעות תקציבי עתק מהמדינה וקצבאות מגזריות, מונעת מהפרט כל סיכוי לכושר שיפוט עצמאי. הרבנים והעסקנים החרדים כבלו את הציבור שלהם בכבלים כלכליים של תלות מוחלטת, והם דואגים להסתיר מהם את מה שנאמר בכתובים שלהם עצמם. מי שיעז לחשוב לבד, לעבוד או להתגייס – ייפלט מהקהילה, ילדיו יורחקו ממוסדות החינוך והוא יאבד את התמיכה הכלכלית. התוצאה היא ציבור שלם שאיבד את היכולת לבקר את מנהיגיו, כאשר האברך הופך בו זמנית לקורבן של המערכת אך גם למי שנהנה מהפריבילגיות שלה וממשיך את האטימות שלה בשטח.
האברכים/מנהיגי הציבור החרדי תמיד יגידו שהם "מאמינים בלימוד התורה" ושהלימוד הזה הוא שמגן פיזית ורוחנית על המדינה. אבל במבחן המציאות, האמונה הזו בלימוד נראית בעיקר כמו פוליסת ביטוח חברתית ונוחה שמשחררת אותם מכל אחריות אנושית בסיסית. הם משתמשים ב"ערך הלימוד" כדי להסביר למה החוקים לא חלים עליהם, למה המוסר של כולם לא תקף לגביהם, ולמה מותר להם להשאיר את המטלות הקשות והמסוכנות של החיים למישהו אחר.
האירוניה היא שאדם אפילו לא צריך להיות בקיא בכתובים כדי לדעת שהם פשוט סותרים את עצמם. חז"ל עצמם קבעו במפורש במשנה: " יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ… וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון" (מסכת אבות) [מסכת אבות ב', ב']. בגמרא אף נקטו טון חריף יותר ואמרו ש"מי שאינו מלמד את בנו אומנות ופרנסה –כאילו מלמדו ליסטות" (שוד וגזל) (מסכת קידושין). אז איך ייתכן שהמקורות שלהם מצווים על שילוב של תורה, עבודה ודרך ארץ, אבל בשטח קיבלנו תרבות שלמה שמקדשת בטלה, תלות תקציבית והתנערות מחובות?
המוסר הכפול הזה זועק בכל מקום. הוא נחשף בימי הקורונה, כשהמגזר צפצף על חוקי הבריאות וקיים לוויות וחתונות המוניות בזמן שהמדינה כולה נחנקה. הוא נחשף בכל שנה מחדש, כשאותם אברכים ובני משפחותיהם שוטפים את פארק יהושע ב"בין הזמנים" ומשאירים מאחוריהם הררי זוהמה ואשפה. הניגוד המוסרי כאן פשוט בלתי נתפס: בזמן שחיילים קרביים לא רואים בית חודשים, ה"עילויים" האלו חוגגים ומלכלכים, מתוך תפיסה מנוכרת שאחרים כבר ינקו אחריהם וישמרו עליהם.
עניין נוסף הוא יחס החברה החרדית לנשים. במבט אנתרופולוגי מן הצד, כלפי האישה בחברה החרדית משתקף יחס של עליונות האברך הלומד תורה. זהו יחס מחפצן ונצלני המשתרש כבר בשוק השידוכים. בשלב זה, האישה אינה נתפסת כאדם שלם אלא כחבילת משאבים –עושרו של אביה וצניעותה הקיצונית הם הנכסים המשמשים אותה כדי לקנות את ליבו של ה"עילוי" ולממן את חייו הנוחים. בהמשך, באמצעות נורמות קהילתיות נוקשות המתפקדות כמנגנון מתוחכם לשימור שליטה וצייתנות, יחס זה מתורגם לשעבוד (מרצון?) יומיומי: האישה נדרשת לקרוס תחת עול פרנסת המשפחה ועבודות הבית, לצד דרישה לילודה בלתי פוסקת שאינה מתוכננת או מותאמת כלל לכוחה הפיזי וליכולותיה הנפשיות, בעוד הגבר נהנה מבטלנות מדעת וממעמד חברתי עליון.
כל אלה נעשים בחסות לימוד תורה מנותק, שאין עמו שמץ של מוסר אוניברסלי, ותחת מעטפת של תכתיבים חברתיים המנרמלים את רמיסתה של האישה. יחס מבטל זה מגיע לשיאו במחיקה מוחלטת של זכויותיה במרחב הציבורי – החל מהצבתה המשפילה בירכתי האוטובוס ועד להדרתה הממוסדת מחופש ביטוי ומייצוג פוליטי. בסופו של דבר, ה"קודש" משמש כלי שרת למנגנון פטריארכלי חסר חמלה, המתייחס אל האישה כאל כוח עבודה ורחם בלבד, ומותיר אותה נחותה ומשוללת קול.
אינני מבינה בתורה, אבל אני מבינה במוסר אנושי בסיסי. בגישתי האמפירית/פרגמטית אני בוחנת את הפלט במעשיו הגלויים. אם האברך – המודל לחיקוי החרדי, הגאווה של המגזר – הוא אדם אטום, שמנצל את האמונה בלימוד התורה כדי להתנתק משותפות גורל ומהנחיות חז"ל עצמן, אזי הלימוד שלו איבד את נשמתו. זה לא לימוד רוחני; זהו פשוט מנגנון פוליטי וחברתי לשימור פריבילגיות.
ידועה אמירת חז"ל במסכת אבות "כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, חוכמתו מתקבלת". ועוד במסורת היהודית שמענו לא פעם מהורינו החילוניים את האמירה "דרך ארץ קדמה לתורה".
הגיע הזמן להפסיק להתפעל ממספר השעות שהאברך החרדי יושב מול הספרים, ולהתחיל לשפוט אותו ואת המערכת שמגדלת אותו לפי המבחן היחיד שקובע: המוסר שלו בשטח.
מיכל שליט כהן-עמותת "נתיב פנוי"