אופוריזם (מכתם)
מאת ד"ר יוסי שניר, ד"ר ארז כסיף
אפשר, ולא מעט שואלים עצמם: "איני מקיים אורח חיים הלכתי, איני מקיים מצוות, אני אדם לא מאמין ובכול זאת אני מזהה את עצמי כיהודי שמרגיש וחווה כול מה שקשור ליהדות וליהודים. האם לא מדובר בסתירה או בפרדוכס?".
אין מדובר בסתירה או פרדוכס אלא ברגש שרבים מהוגי הדעות הגדירו אותו כ'רגש רליגיוזי' (בעברית 'דתיות'). מדובר לטעמם בתכונה נפשית יסודית או נטייה מנטלית הקודמות לדת הממוסדת. צורת התייחסות אותנטית-בלתי-אמצעית אל העולם, כיחס החורג אל מעבר למערכת הפורמלית של אמונות ממוסדות, פולחנים וריטואלים דתיים. זו סגולה הקיימת אצל אדם אף אם לא קיבל על עצמו סמכות דתית ו/או הלכתית כלשהי, על בסיסיה התיאולוגיים. רגש זה מספק ליהודי את כמיהתו לסיפור ההיסטורי, לחגים, למסורות משפחתיות, לטקסים, לחיבור עם 'מקורות' ולזיכרונות ילדות. כל זה יוצר שייכות לקהילה, לעם, למולדת ולמדינה, ויוצק משמעות לעובדת יהדותו.
הרגש הדתי עבר במודרנה תהליך של 'הפנמה'. נסביר להלן. 'הקוגיטו' לדקארט עשה את החוויה האישית לדבר מה 'ראשוני-אותנטי' שאינו מותנה בזיקה לאל. כך גם התבונה האנושית העומדת לעצמה במנותק ממנו. ההבחנה בין 'דת' מזה, ל'דתיות' מזה, חוצצת, בין השאר, בין היסוד הממוסד לבין האלמנט האישי-רגשי של הדת, ומדגישה את הפער ביניהם. לדעת הוגי הדעות גיאורג זימל ומרטין בובר הדת היא המסגרת החיצונית – הממוסדת – שלתוכה ניצק הרגש הקמאי הזה. לדעת הוגים אחרים, לא רק הדת ואורח החיים הדתי יכולים להוות מסגרת או כלי להכלת רגש הדתיות הזה.
על פי תפיסה זו, היהדות איננה דת הלכה ופולחן בלבד, אלא 'תרבות' במובנו הרחב של המונח, באשר קיימים בה המרכיבים המאפשרים והמספקים לאדם היהודי – באשר הוא יהודי – רגש זהות ושייכות.
