הביטוי החדש שמוצע במאמר זה "אנטישמיות אינסטרומנטלית" מתאר את האנטישמיות כ"כלי" (אינסטרומנט) להשגת מטרות. כשאומרים שדבר מה הוא "אינסטרומנטאלי", הכוונה שאינו מתקיים בפני עצמו אלא משמש ככלי בידי כוחות אחרים, מכאן, "אנטישמיות אינסטרומנטלית" היא אנטישמיות שנעשה בה שימוש לא לשמו אלא ככלי להשגת מטרות חיצוניות, פוליטיות, חברתיות או אידיאולוגיות כפי שארחיב להלן.
היסטוריונים רבים אימצו את ההנחה בדבר "האנטישמיות נצחית", כותבת הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט בספרה "יסודות הטוטליטריות" (1951) ומוסיפה קביעה אכזרית ודטרמיניסטית של אותם היסטוריונים: התפרצויות אנטישמיות, אינן זקוקות להסבר כיוון שהן תולדות טבעיות של בעיה נצחית. במהלך ההיסטוריה, התופעה קיבלה ביטוי בדרכים שונות. ידוע לנו על שנאת ישראל וסטריאוטיפים דתיים כבר בתקופה ההלניסטית. עם התהוותה והתפשטותה של תפוצה יהודית נרחבת, היא הופיע כגורם קבע בין עמים ותרבויות. מיעוט מונותאיסטי שונה באורח חיים ובערכים מוסריים וחברתיים, הפך לגורם תחרותי לשכניו ומושא לעוינותו ממנה לחיפוש ליקוים, פגמים ומגבלות ביהדות. על פי ההיסטוריון שמואל אטינגר ההסבר המסורתי לסיבת האנטישמיות העתיקה היה הניגוד הבסיסי שבין היהדות לנצרות. הנצרות הופיעה מלכתחילה על במת ההיסטוריה כשלילת היהדות, ומשהפכה להיות כוח שלטוני קבעה את ההתנגדות ליהדות ואת דיכוי היהודים לעקרון ולעיקר. בהמשך נוספו לכך ניגודים שנבעו מפעילותם הכלכלית ומעמדם החברתי של היהודים בתככי החברה האירופאית. בימי הביניים התגבש הסטריאוטיפ השלילי של היהודי והפך ל"נכס" מנכסי התרבות של אירופה. עם זאת, בתקופת ה"אנטישמיות הדתית" אם יהודי המיר את דתו לנצרות, הונח לו ברוב המקרים.
האנטישמיות ניצבה, בשלהי המאה ה 18, על בסיס סטראוטיפ יהודי שזכה להסבר רציונלי ברוח הנאורות והצבת שכלו של האדם במרכז החשיבה על הטבע והחברה. חנה ארנדט טוענת כי רק אחרי 1814 אנטישמיות זו התחילה ללבוש את צורתה המודרנית שקיבלה חיזוק ב1853 עת פרסם הרוזן ארתור דה גובינו את המסה, על אודות "האי-שוויון של הגזעים האנושיים". מסה זו יצרה תשתית לתיאוריות גזע מגוונות. לטענות נגד רוצחי האל, נוספו טענות נגד "הזר הנמצא בתוכנו" בכסות של אחד משלנו שנראה כמונו אך הוא לא באמת חלק מאתנו. הזר שמנצל ההמונים, מפתה נערות טהורות, בוגד במדינה תמורת כסף, שולט על הבנקאות, התעשייה והתקשורת. עם התפשטות הדרוויניזם החברתי והגרסאות הדטרמיניסטיות-ביולוגיסטיות עברה תעשיית הצדקת הסטראוטיפ היהודי לתחום מדעי הטבע, שאישרו ב"כלים מדעיים", כביכול, את השוני בין הגזע הארי העליון לגזע השמי הנחות.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה התחילה להתפשט אנטישמיות מסוג חדש "אנטישמיות- פוסט-מודרנית", שהתבססה לעיתים קרובות על אידאולוגיה פוליטית ופולמוס קולוניאלי, והתמקדה בזיהוי היהדות העולמית עם הציונות ומדינת ישראל, שמדיניותה היוותה מטרה לביקורות ועוינות החורגות מהביקורת הלגיטימית על מדיניות של מדינה ריבונית, והפכה לבסיס שנאה קולקטיבית כלפי יהודים בכלל. כאשר זיהוי זה הפך לדומיננטי, הוא התחיל להכתיב את ההקשרים שבהם יהודים ניתקלו באנטישמיות שמתמקדת בזהותם הפוליטית לכאורה כישראלים, או כתומכי מדינת ישראל, גם כאשר היהודים עצמם אינם מזדהים עם ישראל או המדיניות שלה.
הזיקה המושגית בין אנטישמיות לאנטי-ציונות נוצרה ב1948 על ידי הליגה הערבית. בריה"מ, שהתמחתה מאז הפרוטוקולים של זקני ציון ברקיחת תיאוריות קונספירציה ( משפטי פראג 1952 משפט הרופאים ב 1953 ועוד), הפכה את החיבור בין היהודים הרעים לציונות הפושעת לקשר גורדי. זיהוי זה, בין הציונות ליהדות העולמית, שבעבר לא היה לא היה מובן מאיליו, הפך בסיס להצדקת עמדות אנטישמיות בעולם, ומוביל לבלבול, ולהצגת כול היהודים בעולם כמי שמזוהים עם המדיניות הישראלית. דוגמא אקטואלית: בסוף אוגוסט 2024 הפיצה "המפלגה הקומוניסטית החדשה" באיטליה רשימה הכוללת יותר מ 150 אישים יהודיים המתגוררים במדינה תחת ההגדרה "סוכנים ציוניים שיש לגנות ולהילחם נגדם". התפתחות האנטישמיות הזו מתרחשת תוך שיח פוליטי מתקדם, שמאלני או אנטי-קולוניאליסטי בארה"ב ואירופה. האנטישמיות בארה"ב שהתפרצה בעוצמה לאחר אירועי ה 7 אוקטובר ניזונה משיח שמאל פרוגרסיבי, אשר במסגרת ביקורתו על קולוניאליזם ויחס "האדם הלבן" ל"ילידים" הפלשתינאים, ללא ידע מעמיק במתרחש, מזהה את מדינת ישראל כמדינה כובשת קולוניאליסטית המוצגת כישות פוליטית אלימה מדכאת או ככוח אימפריאליסטי-קולוניאלי. שיח זה מתרחש באוניברסיטאות כבר עשרות שנים, מגובה בכסף ערבי רב, ומתודלק ברציפות ברטוריקה על כיבוש מתמשך, ההתנהלות אלימה, דיכוי המיעוט הפלשתינאי בשטחי איו"ש והתבטאויות גזעניות בסגנון האפרטהייד של חברי כנסת ושרים בישראל..
הרעיון של שימוש באנטישמיות ככלי להשגת מטרות אחרות אינו חדש, היא לא הוגבלה לתופעות של שנאה אתנית או דתית, היא שימשה גם תמיד ככלי פוליטי, אידיאולוגי ומניפולטיבי לצורך קידום אינטרסים לאומיים, פוליטיים וחברתיים. הניסיון להגדיר את האנטישמיות כ "אינסטרומנטאלית" מציע מיקוד רעיוני חדש שתורם להבנה טובה יותר של תופעות ודפוסים שבהן שנאת יהודים משמשת מנוף למטרות אחרות, כמו לדוגמא ניצול אנטישמיות ברטוריקה פוליטית , גם אם המטרה היא לא בהכרח שנאת יהודים, אלא קידום אג'נדןת פוליטיות אחרות.
אנטישמיות מסוג זה נדונה לא מעט במסגרת מחקרים היסטוריים פוליטיים ותיאולוגיים. ז'אן-פול סארטר בספרו "הרהורים על השאלה היהודית" (1946) טוען כי האנטישמיות היא תופעה המשרתת אינטרסים פוליטיים ואידיאולוגיים של קהילות ושליטים, המנצלים את היהודים כקורבן קל להפניית זעם ולהסחת דעת. אמצעי לקידום זהות לאומית או חברתית על חשבון היהודים. בספרה "יסודות הטוטליטריות" חקרה חנה ארנדט את השימוש שעשו משטרים טוטליטריים (דוגמת הנאצים) בשנאת יהודים כאמצעי לגיוס תמיכה פוליטית למניפולציה של דעת הקהל. פוליטיקאים לאומיים השתמשו באנטישמיות ככלי להסחת דעת מהבעיות האמתיות בחברה . במקום להתמודד עם בעיות אלה , נבנתה דמות היהודי כאויב משותף שאפשר לאחד את ההמונים תחת דגל משותף. עורך האנציקלופדיה הגדולה בנושא אנטישמיות (2005) פרופסור ריצ'רד לוי דרכים רבות בהן שנאת יהודים שימשה למטרות פוליטיות וכלכליות רחבות יותר.
דעה נוספת שמתחברת לדעות לעיל היא של הסופר א"ב יהושע, במאמר שפרסם ב-2005 טען כי קיימים ביהודי יסודות וירטואליים מובהקים ההופכים את הזהות שלו לגמישה, בעלת גבולות לא ברורים וקשים לזיהוי, עובדה שמאפשרת לצרף אליה בקלות יותר מאשר לזהויות אחרות, מוגדרות סביב אלמנטים יוצרי זהויות (טריטוריה, שפה , תרבות), פעולה וירטואלית מקבילה של הלא-יהודי על פי צרכיו של המתחבר. על תשתית הבנויה פנטזיות, שקרים , פחדים ומשאלות המתחבר מוקם מבנה-על של נימוקים דתיים, היסטוריים, כלכליים ואחרים. בקיצור-מייצרים פלטפורמה שימושית למטרה מכוונת.
בכתבי האסלאם, הקוראן והחדית' ישנה התייחסות לחזון של עולם המונהג על פי חוקי השריעה וקיימת שאיפה להביא את כול העולם תחת הנהגה של חוקי האסלאם ולהפכו ל"דאר אל-אסלאם"-בית האסלאם. מנגד, בתושבים שמתגוררים ב"דאר אל-חרב "- בית המלחמה, מותר ואפילו חובה להילחם בהם. המערב לפי תפיסת האסלאם הוא "דאר אל -חרב". החזון להשתלטות על אירופה במונחים של כיבוש צבאי, מכיבוש ספרד במאה השמינית ועד נסיגת האימפריה העות'מאנית במהלך המאה ה19 וה20 חדל להיות רלוונטי והוחלף על ידי חזון מודרני של תנועות קיצוניות איסלאמיסטיות להשתלטות לא רק על אירופה אלא על כול העולם כולו. החזון כולל מעבר לעידוד הג'יהאד (מלחמת קודש), הגירה מוסלמית גדולה כאמצעי ל"חדירה שקטה" ובסיס להתפשטות דמוגרפית.
האסלאם הפוליטי הזה עושה שימוש ב"אנטישמיות האינסטרומנטלית" לקידום אג'נדות פוליטיות ודתיות תוך הפעלת ביקורת על המערב והעולם היהודי. בספריהם של אוליבר רוי (פרופסור צרפתי שמתמחה בפוליטיקה החילונית של האסלאם) וג'יל קפל (פרופסור ומדען צרפתי שנחשב כיום לאחד מהחוקרים הבכירים של האסלאם הפוליטי והאיסלאמיזם הרדיקאלי) מתוארים מקרים של תנועות אסלאמיות שמגייסות תמיכה באמצעות אנטישמיות ושנאת ישראל כחלק מהרטוריקה שלהן לכיבוש המערב.
הזיהוי בין ביקורת על מדינת ישראל לבין אנטישמיות מהווה מנוף אינסטרומנטאלי רב-עוצמה עבור האינטרסים של האסלאם במערב. המנוף הזה נבנה על רקע הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ובייחוד על הסבל שמלווה את הסכסוך המתמשך. המדיה העולמית ובמיוחד המערבית, ממלאת תפקיד משמעותי בהפצת דימויים של הסכסוך, שהופכים לכלי עוצמתי בעיצוב דעת הקהל. הביקורת על מדינת ישראל משמשת ככר פורה לתחושות שנאה ולדימויים אנטישמיים מסורתיים, שמתחברים לסטריאוטיפים עתיקים של "היהודי הרע", שמוצאים כיום חיים חדשים בדמות של המדינה היהודית ככוח כובש ותוקפן. כאשר חלק מהצעירים במהומות אינם רואים עצמם כאנטישמיים ממש אלא כמצילי עולם, שמאוים על מדינה פושעת המהווה מודל לביצוע פשעים ייחודיים, עד כדי צורך עולמי לחסלה.
האסלאם הפוליטי הקיצוני, זיהה את ההזדמנות שנקרתה לפניו. הזיהוי של האינטרס האסלאמי עם המאבק הפלסטיני אפשר לו למצב עצמו כחלק ממאבק צדק רחב יותר להעמקת החדירה לעולם המערבי. האנטישמיות הפוסט-מודרנית, שהוא הפכה לאנטישמיות אינסטרומנטלית שמונהגת על ידי האסלאם אינה איפה אנטישמיות לשמה. באופן פרדוקסאלי, יהודים וישראל אינם אלא מושאי מאבק משניים. המטרה העיקרית של האסלאם היא קידום השקפת עולמו ושידוד עמדותיו במאבק הגלובלי עם המערב.
הגל הפרוגרסיבי בארה"ב השמאל הרדיקאלי והאנטישמיות הפוסט-מודרנית באירופה המוזנים על ידי התקשורת והמדיה העולמים עם השפעה מוסלמית וגורמים אינטרסנטיים נוספים הממומנים על ידי הכסף הערבי מסוכן לעתידה של מדינת ישראל. המימון רב השנים במערכות החינוך הגבוהה באירופה ובארה"ב של תעמולה אנטי -קולוניאליסטית ואנטי-דיכוי ישראלית נותן פירות ומחלחל לכול מערכות השלטון. לשנוא את מדינת ישראל הפך זמן קצר לאחר ה7 לטרנד הצעירים בטיק טוק וברשתות החברתיות השונות. ההסברה הישראלית היא הסברה "של פעם" אפולוגטית-מתנצלת ומסבירה. מערכת ההסברה של ישראל צריכה לשנות דיסקט. ויש היום ישראלים טובים שמנסים לעזור בשינוי המגמה מהסברתית ומתנצלת להתקפית כמו יזם ההייטק יוסי הולנדר בעל חברת התוכנה "המימד החדיש" (ראה מאמר של אלון גולדשטיין מתאריך 31 מאי2024 במוסף לשבת ידיעות אחרונות ).
העולם לא קונה יותר אפולוגטיקה. בכלים שונים מהכלים המסורתיים האפולוגטיים בהסברה הישראלית- יהודית. יש צורך בקו החדרת אידיאות תוקפני. מטרתו של המאבק הממוקד והאגרסיבי, ב"אנטישמיות האינסטרומנטאלית" להסיט את ההסתכלות הממוקדת של המערב ממדינת ישראל, לכאורה ה"תוקפן", לאסלאם המחופש "לקורבן", שמממש בסבלנות אין קץ את חזונו ארוך הטווח, לכיבוש תרבותי כלכלי ופיזי של המערב. מדינות המערב הו אלו שעומדות בפני סכנה. הן אלו שנמצאות במסע התאבדות עצמית אם ימשיכו לסייע לאסלאם במעופו על שטיח "האנטישמיות האינסטרומנטאלית".
ד"ר יוסי שניר אוגוסט 2024